פסק-דין בתיק ע"א 5068/03

השופט מ' גל:

א' - המחלוקת

1.        בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט נ' סולברג) נעתר לתביעת המשיבים להצהיר, כי הם פטורים מלשלם למערערת היטל סלילת רחוב ואגרת תיעול, על-פי חוק עזר לירושלים (סלילת רחובות), תשל"ה-1975, וחוק עזר לירושלים (תיעול), תש"ם-1980, עבור עבודות סלילה ותיעול שבוצעו בקטע הרחוב שבו הם מתגוררים. בפסק הדין נקבע, כי לנוכח פגמים מהותיים אשר נפלו בפעולות המערערת ושבעטיים קופחו זכויות המשיבים, לא היה בסיס חוקי לחיובם בתשלומי החובה האמורים.

2.        בערעור המונח לפנינו טוענת המערערת, כי התשלומים האמורים הוטלו על המשיבים כדין וכי אין ראוי הדבר להטיל את העול הכלכלי של מימון העבודות, שנעשו לרווחת המשיבים, על כתפי כלל תושבי העיר.

ב' - עיקרי העובדות הצריכות לעניין

3.        המשיבים הם תושבי רחוב אפרתה, בקטע שבין רחוב עין גדי וצפונה עד לרחוב גלעדי (קטע רחוב זה כונה בפסק הדין בשם "אפרתה הקצר", לפיכך גם אנו נכנה אותו כך). ביום 13.7.97 החלה המערערת לבצע עבודות סלילה ותיעול ברחובות הירדן, גלעדי ודוסטרובסקי, הסמוכים לרחוב הנ"ל (להלן: "הרחובות הסמוכים"), ובקטע אחר וארוך יותר של רחוב אפרתה, המשתרע מרחוב עין גדי ודרומה, עד הגיעו לקטע ללא מוצא (להלן: "אפרתה הארוך"). עבודות אלו בוצעו על יסוד החלטת מועצת העירייה מן השנים 95' או 97'. בחודש ספטמבר 97', כחודש וחצי לאחר תחילת ביצוע העבודות, קיבלו תושבי הרחובות הסמוכים הודעות לתשלום היטל סלילת כביש ומדרכה ואגרת תיעול.

           בתחילת שנת 98' החלה המערערת לבצע עבודות סלילה ותיעול גם ברחוב אפרתה הקצר. בין הצדדים לא הייתה מחלוקת לעצם ביצוען של עבודות אלו, להוציא מחלוקת שולית באשר למועד המדויק שבו הוחל בביצוען. עם זאת, דרישת התשלום עבור העבודות התקבלה אצל התושבים רק לאחר סיומן, דהיינו - בחודש מאי 98'. נרשם בהן, כי הן הוצאו "בהתאם להחלטת מועצת העירייה מספר 39 מיום 30.5.95". דא-עקא, ההחלטה האמורה, כמו גם ההחלטה המאוחרת יותר משנת 97', לא התייחסה כלל לרחוב אפרתה הקצר.

           המשיבים מחו על הכוונה לחייבם בתשלום עבור ביצוע העבודות ברחוב מגוריהם. לטענתם, מועצת העירייה לא החליטה על ביצוע העבודות במקום. לנוכח טענות אלו ביקשה המערערת להמיר את בסיס החיוב של המשיבים בהחלטות ישנות יותר של מועצת העירייה, שניתנו עוד בשנת 92', במועדים 22.3.92 ו-11.5.92. בהחלטות אלו הוכרז רחוב אפרתה הקצר כ"רחוב ציבורי" והוחלט להתקין בו רשת תיעול. דא-עקא, התברר כי ההחלטות לא פורסמו "בשני עיתונים יומיים הנפוצים בתחום המערערת", כמצוות סעיף 4 לחוק עזר סלילת רחובות וסעיף 2 לחוק עזר תיעול, אלא בעיתון אחד בלבד. לפיכך, המערערת השלימה את הפרסום בדיעבד, כך שביום 5.5.98 פורסמה החלטה בעיתון נוסף, לאמור - בשלב שבו העבודות כבר הסתיימו ויומיים בלבד לפני הוצאת דרישות התשלום אל המשיבים.

4.        בין הצדדים לא נתגלעה במהלך הדיון מחלוקת, כי ההחלטות בדבר ביצוע עבודות סלילה ותיעול מהשנים 95' ו-97' אינן מתייחסות לרחוב אפרתה הקצר. במצב דברים זה התמקדה הפלוגתא בשאלה, האם החלטות מועצת העירייה משנת 92' יכולות להוות את הבסיס לביצוע העבודות הנוכחיות ברחוב הנ"ל, ולשמש את המקור לחיוב תושביהן בתשלומי החובה עבורן. המחלוקת התחדדה נוכח טענות המשיבים, לפיהן החלטות אלו מוצו כבר בשנת 93', עת בוצעו ברחוב אפרתה הקצר עבודות שונות, ובדבר פגמים אשר נפלו בפרסומן.

ג' - פסק-דינו של בית-משפט השלום

5.        בית-משפט קמא קבע בפסק הדין, כי בשנת 93' בוצעו ברחוב אפרתה הקצר עבודות סלילה, כהגדרת "סלילת רחובות" בסעיף 1 לחוק העזר, וכי ביצוע עבודות אלו נסמך על החלטות מועצת העירייה משנת 92'. על רקע זה הגיע השופט המלומד לכלל מסקנה, כי ההחלטות הנ"ל מוצו עם ביצוע העבודות בשנת 93', ועל-כן הן אינן יכולות להוות את הבסיס לחיוב התושבים עבור העבודות המאוחרות משנת 98', ברחוב אפרתה הקצר .בית המשפט הצביע גם על הקושי העקרוני הכרוך בהסתמכות על החלטת מועצת העירייה משנת 92' לצורך ביצוע העבודות בשנת 98', בבחינת "'שטר פתוח', לעירייה לסלול כראות עיניה" (סימן 24 לפסק הדין), זאת נוכח העובדה שההחלטה האחרונה לגבי ביצוע העבודות בפועל, התקבלה ללא בדיקה בשטח באשר לעצם הצורך בסלילה. ביתר שאת אמורים הדברים בשים לב לאפשרות של שינוי הנסיבות, מכיוון שמאז החלטות מועצת העיר בוצעו ברחוב, אף אליבא דהמערערת, עבודות כלשהן בשנת 93'.

           בית-משפט קמא קיבל גם את עמדת המשיבים, לפיה מלכתחילה לא התכוונה המערערת לבצע עבודות תיעול וסלילה ברחוב אפרתה הקצר. ההחלטה לבצע את עבודות הסלילה והתיעול שם התקבלה, הלכה למעשה, רק במהלך ביצוע העבודות ברחובות הסמוכים וברחוב אפרתה הארוך, דהיינו, שלא על-פי תכנון מראש. קביעה זו התבססה על מספר נימוקים: ראשית, העיתוי המאוחר של תחילת ביצוע העבודות ברחוב אפרתה הקצר, כמו גם של משלוח דרישות התשלום לתושביה, בהשוואה לפעולות אלו באשר לרחוב אפרתה הארוך ולרחובות הסמוכים; שנית, עדות המשיב 1, לפיה בירור שערך עם המפקח על העבודות מטעם המערערת, מר רחמן - בזמן ביצוען ברחובות הסמוכים - העלה, כי ברחוב אפרתה הקצר לא תוכננו במקור עבודות כלשהן; שלישית, דרישת המערערת בשנת 96' ממשיב 1, לבצע בעצמו סלילה של קטע מהכביש לצורך חניה ציבורית, כתנאי לקבלת היתר לתוספת בנייה; רביעית, העובדה שהחלטות מועצת העירייה מן השנים 95' ו-97' לא כללו את רחוב אפרתה הקצר; חמישית, עיתוי הפרסום של החלטות המועצה בנוגע לרחוב אפרתה הקצר: פרסום אחד בסמוך לאחר קבלת ההחלטות ופרסום נוסף לאחר סיום עבודות הסלילה, כאשר בין שני הפרסומים חלפו חמש שנים.

           עם זאת, בית-משפט השלום לא ראה לנכון לקבל את טענת המשיבים, כי מטרת ההחלטה לבצע את העבודות ברחוב אפרתה הקצר נועדה אך כדי להעשיר את קופת העירייה. לפיכך, אין לומר כי מלאכת הסלילה והתיעול ברחוב מגורי המשיבים נעשתה ממניעים זרים או שלא בתום לב.

           לגופן של המחלוקות, באשר לצורך האמיתי בסלילה ובתיעול במקום, נקבע בפסק הדין, כי המערערת לא עמדה בנטל לשכנע אודות הצורך ההנדסי או התעבורתי בסלילת הכביש. נקבע, כי לא בוצעה כל בדיקה פרטנית מקצועית לגבי הצורך בסלילה החוזרת, דווקא בקטע זה של הרחוב. ביתר שאת אמורים הדברים עת מעדויות המשיבים עלה כי הכביש במקום היה במצב תקין. עדויות אלו היו מהימנות בעיני בית המשפט ואף נמצא להן תימוכין בעדות המפקח מטעם המערערת. בהקשר לכך נדחו טענות המערערת הנסמכות על חזקת החוקיות (התקינות), באשר לא עלה בידיה לשכנע בנחיצות העבודות, לאחר שחוות-דעת של יועץ הקרקע לא התקבלה כראיה.

           אשר לסוגיית פרסום החלטות מועצת העירייה משנת 92' נקבע בפסק הדין ממצא עובדתי, לפיו המערערת לא יצאה ידי חובת פרסום ההחלטות האמורות בשני עיתונים. גם הפרסום בעיתון אחד לא הוכח כדבעי, בהתאם לכלל הראיה הטובה ביותר. בהיבט המשפטי נדחתה טענת המערערת לכך שמדובר בפגם פרוצדוראלי גרידא. לעניין זה סבר השופט קמא, כי העובדה שלפיה הפרסום המקורי נעשה בעיתון אחד כחמש שנים לפני תחילת הסלילה ואילו הפרסום הנוסף נעשה רק לאחר סיומה, החטיאה את מטרת הפרסום, שנועדה ליידע את תושבי המקום אודות הכוונה לבצע את העבודות במקום וכפועל יוצא מכך, לאפשר להם לפעול למניעת חיובם בהיטל, בין אם על דרך של מניעת ביצוע עבודות הסלילה ובין אם באשר לזכותה של המערערת לגבות מהם כספים עבורה.

6.        בסיכומם של דברים קבע בית המשפט, כי בנסיבות המקרה - נוכח הספק בקיומו של צורך לבצע את העבודות - יש בהעדר החלטה מפורשת בנוגע לביצוען ובאי פרסומה כדין של החלטת המועצה כאמור, משום פגמים היורדים לשורש העניין שאין להם תקנה למפרע. אשר על-כן נקבע, כי לא ניתן ואף לא ראוי לחייב את המשיבים לשאת בתשלום היטל הסלילה ואגרת התיעול הנדרשים. על מסקנות אלו חולקת המערערת ומכאן הערעור המונח לפנינו.

ד' - טענות הצדדים בערעור